איך משתפרים בחיבור?

 

מה הן נקודות הקושי המרכזיות שאנחנו מאתרים אצל תלמידים בחיבור, ואיך מומלץ להתמודד איתן?

 

הבנה טובה באמת של המתחים והמורכבויות שמקופלים במטלה 

הרבה פעמים אפשר בבדיקת החיבור לזהות מי קראו את המטלה לעומק, הרהרו בדברים וחשפו את הרבדים מהם המטלה מורכבת. ומי הסתפקובלהבין ש”זה מה שצד א’ אומר וזה מה שצד ב’ אומר, יאללה מלחמה”. זה מתבטא לא רק בבחירת הטיעונים (ממילא בדרך כלל ניקח טיעונים מהרקע) אלא בעיקר בביסוס שלהם. לפעמים אפשר לראות את אותו טיעון אצל שני כותבים שונים, שאחד מהם ביסס את הטיעון בצורה יחסית שטחית וצפויה והאחר צלל לעומק והוציא פסקה הרבה יותר משכנעת. 

מה אפשר לעשות? להקדיש זמן להעמקה במטלה, להבין שזה משליך אחר כך על כל התכנון וכמובן על הכתיבה. לקרוא בצורה חקרנית, ממש כפישאנחנו קוראים שאלה בהבנה והסקה – לעצור אחרי כל פרט חדש ולנסות לשאול את עצמנו שאלות לגביו. לשים את עצמנו בנעלי הצדדים, ולחשוב אילו השפעות יהיו לזה. לנסות להתייחס אל עצמנו כאל שופט בבית משפט שמקבל לידיו את טענות הצדדים וצריך להבין את המחלוקת בצורה העמוקה ביותר כדי לקבל הכרעה נכונה.  

ביסוס טיעונים

לפעמים אנחנו לא מבינים עד הסוף מה זה בכלל אומר, כלומר מה צריך להופיע בביסוס הטיעון. במקום להסביר איך הגענו לטיעון, יוצא שמרחיבים אותו, חוזרים עליו במילים אחרות, מדגימים אותו וכו׳. 

מה אפשר לעשות? נזכור כל הזמן שטיעון הוא הפאנץ’-ליין, הוא השורה התחתונה. טיעון הוא תשובה לשאלה “למה את חושבת כפי שאת חושבת” / “למה דווקא זו העמדה שלך בנושא”. ביסוס הטיעון הוא מה שמסביר איך הגענו לתשובה הזאת. כלומר, למה הטיעון שאמרנו עכשיו הוא נכון וגם משמעותי. 

קושי נוסף הוא שביסוס טיעונים דורש ניהול של איזשהו שיח פנימי עם עצמנו, ולא כולנו מיומנים בזה. 

מה אפשר לעשות? להתאמן על זה! להיחשף לדילמות / מורכבויות בעיתונים ולנסות לסגל חשיבה ביקורתית (“למה הם טוענים כך וכך? מה עומד בבסיס של זה? למה המתנגדים שלהם טוענים אחרת?”), להיעזר בתחזיות לעתיד שהרבה פעמים עוזרות לנעוץ סיכה ביעד כלשהו ואז קל יותר לשרטט את הדרך אליו (“אם ההצעה לא תתקבל, אז יקרה כך וכך. למה יקרה כך וכך? כי….”). חשוב מאוד: זה לא סתם סימון וי – זה צריך לצאת באמת משכנע. כאילו אנחנו מתווכחים עם מישהו אמיתי שחשוב לנו לשכנע אותו. מישהו ששואל “למה?” על כל דבר שאנחנו אומרים ולא מקבל שום אמירה כמובנת מאליה. זה גורם לנו להכריח את עצמנו לפרק את הטענות שלנו לחוליות שמרכיבות אותם ומחדד את היכולת |להגיש״ כל חוליה בצורה הנכונה ובמקום הנכון. 

חשיבה ביקורתית

קודם כל – רבים לא סגורים על איך לבנות את הפסקה, ואז יוצאות פסקאות שמבחינת המבנה שלהן לא משרתות את המסר שרוצים להעביר. 

מה אפשר לעשות? להקפיד לפעול על פי ההנחיות שנתנו בשיעור. אפשר ממש לפרק את הפסקה לארבעה חלקים מאוד מובחנים זה מזה: הצגת הטיעון של הצד השני, פיתוח קצר (משפט אחד) של הטיעון, אמירה קצרה שמגלמת את מה שאני חושב על זה (“ואולם, טענה זו אינה מדויקת בעיניי”). ואז הסבר (משפט-שניים) למה הטענה לא מדויקת בעיניי. אותו דבר גם במקרה שבו בחרנו להסכים חלקית עם הטענה ולא להחליש אותה.

קושי נוסף הוא בבניית פסקת חשיבה ביקורתית שבה אנחנו מסכימים במידה מסוימת עם הצד השני, בלי להחליש אותו. 

מה אפשר לעשות? גם כאן, חשוב להיות סגורים על מה שלמדנו על זה בשיעור, שנותן הנחיות מדויקות למקרה הזה. לזכור שבמקרה כזה אנחנו מסכימים עם הטענה אבל לא עם העמדה, וזה מוביל לקונפליקט (כי אני בעד עמדה אחת אבל תומך בטיעון של עמדה אחרת). ולכן נדרש פתרון כדי לפתור את הקונפליקט. הפתרון הזה בדרך כלל יכלול נסיגה מסוימת (לא פשרה! אנחנו ״מוותרים״ על חלק קטנצ׳יק, הולכים צעד קטנצ׳יק לקראת הצד השני, לא פוגשים אותו באמצע הדרך) או הצעה שמתירה את הקונפליקט (איזושהי דרך שתתיישב גם עם העמדה שלי וגם עם פתירת הבעיה שמציגה הטענה הספציפית). אם קשה לעשות את זה, רצוי פשוט להימנע – לא להיכנס לזה בכוח.

קושי אחרון שקשור לפסקת חשיבה ביקורתית הוא פתרונות קסם. כשאנו חותרים להצעת פתרון בפסקת חשיבה ביקורתית, לפעמים לא ברור הגבול בין פתרון שהגיוני להציע לבין פתרון שמתעלם מהמורכבויות ומנסה לפתור אותן באופן שטחי (“נעלה מסים ונשיג את הכסף הדרוש כדי לממן את זה”, “נשיק קמפיין של חינוך והסברה שיבהיר לאנשים את הבעייתיות” וכאלה). 

מה אפשר לעשות? קודם כל לדעת שלא תמיד חייבים להציע פתרון. אם כבר מציעים פתרון, נזכור שעלינו להסביר למה / איך הפתרון יעבוד, ברמה בסיסית. נשתדל גם להיות ביקורתיים ולהיזהר מלהציע דברים שבחיים האמיתיים היינו מגיבים אליהם בגלגול עיניים (“השכבות החלשות באמת עלולות להיפגע יותר אם יוקם קזינו באילת, אבל אפשר לפתור זאת עם חינוך נכון והסברה על הסכנות בהימורים”). 

הקצאת זמנים לא פרופורציונלית

לפעמים מקצים קצת יותר מדי זמן לפסקאות הפתיחה/סיום (בעיקר פתיחה). זה פוגע ביכולת להקדיש זמן מספק לחלקי החיבור שחשובים יותר. 

מה אפשר לעשות? לעבוד באופן אקטיבי על ניהול זמנים נכון. אפשר למדוד זמנים לכל אחד מחלקי החיבור, ולראות לאן ״בורח״ לנו הזמן היקר ולקבל מסקנות בהתאם לגבי הכתיבה. ואז, להתאמן על זה בצורה ישירה גם בזמן הכתיבה עצמה.