איך עוצרים את הפסיכומטרי מלהשתלט לנו על החיים? 

 

  • הבחינה הפסיכומטרית היא בחינה שחשוב לנו מאד להצליח בה. גם בגלל ההשפעות שיש לה על המשך המסלול האקדמי שלנו, אבל גם בגלל שאנחנו מאד מושקעים בה. אנחנו לומדים המון, מדברים עליה עם הסביבה שלנו ומקריבים בשבילה זמן משמעותי מהחיים שלנו.
  • כמובן שביחד עם ההשקעה הרבה והחשיבות הגדולה של המבחן, מתעצם הפחד שלנו מכישלון, שאליו בבחינה הפסיכומטרית מתווספת עוד חרדה – האי וודאות. בניגוד לבחינות אחרות שבהן די פשוט להעריך את סיכויי ההצלחה שלנו, בפסיכומטרי יש די הרבה מרכיבים: היחסיות של הבחינה, העובדה שהיא כוללת פרקים מסוגים שונים, חוסר היכולת להעריך את הציון בחיבור, העובדה שתנאי הסף באוניברסיטאות משתנים וכו׳.
  • התוצאה של זה היא שתלמידת פסיכומטרית בדרך כלל לא יודעת להעריך את סיכויי ההצלחה שלה להתקבל לתואר שהיא רוצה במוסד שהיא רוצה במהלך הלימודים של הבחינה. ואי הודאות הזו גוררת פעמים רבות חרדה.
  • לחרדה יכולים להיות כמה ביטויים. אחת מהם שנרצה לדבר עליה היום היא הכפייתיות. חלקנו, שחרדים מחוסר הוודאות וחוסר השליטה, רוצים להחזיר לעצמנו את השליטה במתרחש בכל מחיר. מנחה אותנו המחשבה שאנחנו לא רוצים בשום מחיר להרגיש אחרי הבחינה אשמים שלא עשינו מספיק. אנחנו לא חושבים מה יכין אותנו הכי טוב לבחינה, אלא מה נוכל להגיד לעצמנו אם לא נצליח.
  • אנחנו חושבים לעצמנו שאנחנו לא רוצים להיות מאוכזבים מעצמנו. אנחנו לא רוצים להרגיש אשמים בכישלון שלנו. ולכן, אנחנו דואגים שהלמידה שלנו תהיה כזאת שאף אחד לא יוכל לבוא אלינו בטענות אחריה. זה מזכיר קצת פוליטיקאי שלא חושב איך להיטיב את מצב האזרחים, אלא איך לבטח את עצמו אם תהיה ועדת חקירה.
  • אז בעצם אנחנו מפסיקים לחשוב: ״איך אני אהיה הכי מוכנה?״ ומתחילים לחשוב: ״איך אני לא ארגיש אשמה בסוף התהליך?״. ובגדול, יש לשאלה הזאת תשובה די ברורה – לתת לפסיכומטרי להשתלט לנו על החיים. כל רגע שבו אנחנו לא לומדים או ״מתרגלים״ הופך להיות רגע שאנחנו מרגישים רע לגביו.
  • חלק מאיתנו, וזה חלק גדול, שוכחים שיש בחיים עוד דברים חוץ מפסיכומטרי. ועדת החקירה שהמצאנו בראש שלנו לא נותנת לנו מנוח. פתאום כל מנוחה, גם הסבירה ביותר, נראית לנו כמו דבר מפחיד. זה לא שאנחנו חושבים רציונאלית שאנחנו חייבים גם את יום שבת בשביל הלמידה הזאת (הרי, בתכל'ס, כמה יום למידה אחד יכול להשפיע על למידה של 3 חודשים?), אלא שאנחנו מפחדים לנוח כי: ״מה נגיד לעצמנו אחר כך?״.

 

יש לתופעה הזו כמה מחירים שקשורים אחד בשני: 
  1. העדפה של כמות על פני איכות – במקום לשבת לתחקר אנחנו עושים עוד סימולציה. במקום לצפות בשיעור מחדש, אנחנו הולכים לפתור עוד תרגילים.
  2. אובדן פרופורציות – כשהפסיכומטרי משתלט לנו על החיים אז פתאום כל שאלה, פרק או סימולציה הופכים להיות משמעותיים. ואז מצב הרוח שלנו הוא רכבת הרים. אין לנו הרי עוגנים, ודברים שמכניסים אותנו לפרופורציות. זה מתחבר לגמרי עם חוסר הוודאות שדיברנו עליו מקודם. אם הדבר הכי קרוב שיש לנו לוודאות זה סימולציה וסימולציה לא הלכה לנו טוב (שגם זה עניין נתון לפרשנות), אז זה מזעזע את כל היסודות שלנו.

לאובדן הפרופורציות יש עוד השלכה – אי הבחנה בין עיקר לטפל. פתאום אנחנו מתחילים להתעסק בכל פרט קטן ולייחס לו חשיבות אדירה. שאלות כמו: "מה כדאי לאכול בבחינה?", "מתי לקום בבוקר הבחינה?" ו- "באיזה עיפרון כדאי להשתמש?" הופכות להיות דברים שמרגיש לנו שעל בסיסם הציון שלנו ייפול ויקום (בעיקר ייפול).

  1. חוסר סיפוק של הצרכים האנושיים שלנו (פיסיים ונפשיים)–  ברמה הנפשית, הנפש שלנו צריכה הפסקה. אגב, גם בשביל הלמידה. עצירות בלמידה מאפשרות עיבוד יותר טוב של המידע הנלמד והפנמה שלו. בנוסף, יכולת ההתמודדות שלנו היא משאב מתכלה. אם לא נחדש את המאגרים, היא מתישהו תגמר.

ברמה הפיזית, לישון נכון, לאכול נכון. אפילו, וזה מצחיק (או עצוב?) שצריך לציין את זה, ללכת לשירותים כשצריך. תלמידים מתחילים לתהות איך לצמצם את שתיית המים כדי שלא יצטרכו לצאת לשירותים בבחינה.

 

אז מה עושים? 
  1. מודעות – כשאנחנו מדברים לעצנו אנחנו רוצים להיות מודעים לקו המחשבה שדיברנו עליו. להזכיר לעצמנו שהפסיכומטרי הוא לא כל החיים שלנו, ושאסור לנו להרגיש רע לגבי זמנים שאינם זמני למידה. נחשוב תמיד "מה יכין אותי טוב יותר לבחינה?" ולא "מה לא יגרום לי להרגיש אשם?".
  2. שליטה בהתנהגות – ברגשות ובמחשבות שלנו קשה לנו לשלוט, אך בהתנהגות בהחלט אפשר. גם אם אנחנו חרדים מחוסר הוודאות, לא נפנה לבדוק את הציון של הסימולציה, כן ננוח בשבת וכן נשתה מים במהלך הבחינה. נכון, לפעמים זה ירגיש לנו לא נכון. אבל אנחנו סומכים על המורים שלנו והולכים עם מה שהם אומרים לנו J

 

בקיצור, תנוחו!